free avera mengisto....
כבר כמה ימים שאני מתכננת לנסוע לירושלים וכל פעם מתרחש משהו .אתמול החלטתי זהו זה ..אין תירוצים יותר.
נסעתי למאהל של משפחת מנגיסטו מול בית ראש הממשלה. ישבתי שם קרוב לשלוש שעות עם ההורים ואחת האחיות שהיא קצינה בצה"ל ועם לא מעט צעירים בני הקהילה האתיופית שבאו לתמוך ולעודד.
היה עצוב. אפילו עצוב מאד. ההורים ברב הזמן יושבים מכונסים בפינתם. מידי פעם קמים להודות לעובר אורח שעצר להגיד מילת נחמה לרגע ולא חלף על פניהם כאילו הם שקופים, ולאורחים המעטים שהגיעו. הצעירים לעומתם לא שתקו. מילים לא קלות נזרקו באויר, מילים של כאב על חברה שנטשה, על חברה שמתנכרת, על רשויות שמתנכלות. "כל אחד שיחשוב שזה הילד שלו", "מה אם הוא לוקה בשכלו אין לו זכות לחירות"..."למה אברה הוא לא הילד של כולנו?"....
ישבתי איתם שם עת עטף אותנו לילה הקריר של עיר הקודש ועיני לא פסקו מלדמוע . לאנשים ששאלו אמרתי שזה בגלל הרוח הקרירה שנשבה.
כשהגיעה השעה נפרדתי בחיבוק חם מאגרנש, אימו של אברה. איחלתי לה שבשנה הבאה...בפסח...שתהיה שוב בידיים מלאות. רגע לפני שפניתי לדרכי עוד לחשה באוזני "תגידי לחברים שלך שלא ישכחו אותנו, ותבואי עוד פעם, תבואו...אולי ככה ראש ממשלה בסוף ישבר ויבוא לדבר איתנו"...
בדרך הביתה לא פסק קולה הכאוב מלהדהד באוזניי... "תבואו"... פעם ראשונה בחיי שבירכתי בליבי את הקשישה הפטפטנית שישבה לצידי ולא פסקה לרגע מללהג. בלי לדעת היא הרגיעה את הסערה שהשתוללה בעוצמה בליבי.
.......................................
כמעט חג שמח...
ודקה לפני שאנחנו יושבים לחגוג את חג שני של פסח, אני מזמינה אותכם לייחד מספר דקות למשפחת מנגיסטו יחד עם אהוביכם ולהתפלל בשבילם.
ובקשה נוספת לי אליכם....הבקשה שלהם...
אם אתם מזדמנים לירושלים במהלך הסוף שבוע הקרוב ...או בכלל בזמן הקרוב...הם יישארו שם גם אחרי החג.
תהיו אנשים טובים ותגנבו חצי שעה מסדר יומכם. לכו לחבק את המשפחה הזו....אפילו עשר דקות יספיקו...
תעשו להם טוב וגם אתם תרגישו טוב...
חג שמח אהובים...
נסעתי למאהל של משפחת מנגיסטו מול בית ראש הממשלה. ישבתי שם קרוב לשלוש שעות עם ההורים ואחת האחיות שהיא קצינה בצה"ל ועם לא מעט צעירים בני הקהילה האתיופית שבאו לתמוך ולעודד.
היה עצוב. אפילו עצוב מאד. ההורים ברב הזמן יושבים מכונסים בפינתם. מידי פעם קמים להודות לעובר אורח שעצר להגיד מילת נחמה לרגע ולא חלף על פניהם כאילו הם שקופים, ולאורחים המעטים שהגיעו. הצעירים לעומתם לא שתקו. מילים לא קלות נזרקו באויר, מילים של כאב על חברה שנטשה, על חברה שמתנכרת, על רשויות שמתנכלות. "כל אחד שיחשוב שזה הילד שלו", "מה אם הוא לוקה בשכלו אין לו זכות לחירות"..."למה אברה הוא לא הילד של כולנו?"....
ישבתי איתם שם עת עטף אותנו לילה הקריר של עיר הקודש ועיני לא פסקו מלדמוע . לאנשים ששאלו אמרתי שזה בגלל הרוח הקרירה שנשבה.
כשהגיעה השעה נפרדתי בחיבוק חם מאגרנש, אימו של אברה. איחלתי לה שבשנה הבאה...בפסח...שתהיה שוב בידיים מלאות. רגע לפני שפניתי לדרכי עוד לחשה באוזני "תגידי לחברים שלך שלא ישכחו אותנו, ותבואי עוד פעם, תבואו...אולי ככה ראש ממשלה בסוף ישבר ויבוא לדבר איתנו"...
בדרך הביתה לא פסק קולה הכאוב מלהדהד באוזניי... "תבואו"... פעם ראשונה בחיי שבירכתי בליבי את הקשישה הפטפטנית שישבה לצידי ולא פסקה לרגע מללהג. בלי לדעת היא הרגיעה את הסערה שהשתוללה בעוצמה בליבי.
.......................................
כמעט חג שמח...
ודקה לפני שאנחנו יושבים לחגוג את חג שני של פסח, אני מזמינה אותכם לייחד מספר דקות למשפחת מנגיסטו יחד עם אהוביכם ולהתפלל בשבילם.
ובקשה נוספת לי אליכם....הבקשה שלהם...
אם אתם מזדמנים לירושלים במהלך הסוף שבוע הקרוב ...או בכלל בזמן הקרוב...הם יישארו שם גם אחרי החג.
תהיו אנשים טובים ותגנבו חצי שעה מסדר יומכם. לכו לחבק את המשפחה הזו....אפילו עשר דקות יספיקו...
תעשו להם טוב וגם אתם תרגישו טוב...
חג שמח אהובים...
תגובות
הוסף רשומת תגובה